נתן דטנר בתפקיד החלבן היהודי כובש ונוגע ללב כאילו נולד לתפקיד. הימור לא קטן היה הליהוק שעליו תקום או תיפול הפקה שכל כך מזוהה עם שחקנים גדולים מרודנסקי ועד טופול. דטנר מוכיח על הבמה שיש בו את החן, ההומור, השבירות, הכאב והיכולות הווקאליות שדורש התפקיד המורכב הזה.

אגרוף לבטן הרכה
בין מסורת למודרנה נמתח החבל הדק עליו מתהלך טוביה החולב שנאחז במסורת אבל מקבל את מציאות החיים. בין מסורת למודרנה נעה ההפקה המושקעת הזו שכוחה, לצד להקת השחקנים המשובחת והבימוי העדין והחכם של משה קפטן, טמון לא מעט בעולם הבימתי שיצר מעצב התפאורה רוני תורן.

מסגרת הבמה משובצת בתמונות ישנות של אנשי העיירה כמו זיכרון משפחתי מהדהד. תמונת הפתיחה היא מכת אגרוף מדויקת לבטן הרכה של הזיכרון הקולקטיבי. כשגגות העיירה מתרוממים וחושפים תחתיהם את הקולקטיב היהודי חזק וגאה, נפרש מעליו כותל המזרח כמו חממה מגוננת ואיך אפשר לעמוד מול זה?

תיאטרון טוב מתחיל בטקסט ובכל הנוגע למחזמר הזה, מדובר בספרות מיטבית שנפגשה עם בימוי משובח, כוריאוגרפיה שאינה נופלת מהבימוי או מאפילה על המשחק ומוזיקה נהדרת. יש פה הכל - הומור עצמי, אמונות תפלות, יידישקייט ונשמה. יש נושאים חברתיים ממעמד האישה, זכויותיה והבחירה החופשית ועד ייחוס משפחתי ומקומו של הקפיטל בחברה.

יש כמובן את "ההם", "האחרים" שמייצגים את העולם שמחוץ לקהילה ומאיימים עליה. יש בדיקה וחוזרת ונשנית של גבולות. יש טקסט שלם חבוי בין המילים שלא כתובות ואינן נאמרות. יש את הזוועה שבאה אחר כך אליה מודע הקהל ואותה עדיין לא מכירות הדמויות.

"כנר על הגג" שבר את כל שיאי ההצלחה האפשריים בחו"ל אבל ההצלחה הגדולה באמת של המחזמר היתה ביכולתו לתקשר החוצה את העולם היהודי על כל היופי שלו. בהפקה הזו, הוא מצליח לגרום גם לקהל הישראלי החילוני הקוסמופוליטי המעודכן והתל אביבי להחריד לגלות מחדש את עצמו.

שחקנים שהם נס
בהפקה הזו אין תפקידים קטנים ואין סצנות מיותרות. כל מי שעומד על הבמה נחוץ, חיוני ומעשיר. כל תמונה היא רגע שמהדהד עדין, חכם ועמוק: "מסורת" שבהומור היהודי המשובח משתעשע על חשבון עצמו ובהעמדה חכמה וכוריאוגרפיה שעונה לה מעמיד תזה ותיכף ומייד מפרק אותה לגורמים על פי מיטב המסורת המתלבטת היהודית. "תפילת שבת" שמשתיק לרגע אחד את ההמולה של חיי השטעטל ומכנס פנימה. "נס גדול", שמשרטט עידו מוסרי בחן ובקסם רב את הפחד של מוטל החייט, לכאורה חדל האישים, המבקש להינשא לצייטל בתו של טוביה.

מתעלה על כולם סצנת החלום שבודה טוביה בכדי לקבל את אישורה של גולדה אשתו (שרית וינו אלעד) לביטול הסכם השידוך של צייטל עם הקצב לייזר וולף (איציק כהן). הוא מעלה באוב את רוח דודתה זקנתה של גולדה ועוד כטוב ליבו, בשדים וברוחות אחרים.

גם פה, אגב, מפליא לעשות רוני תורן שממסגר את החלום המסויט במצבות שמאזכרות את בית הקברות היהודי בוורשה. רמה מסינגר בתפקיד הכפול של שדכנית העיירה ורוח אלמנתו של הקצב, פרומה שרה, מצחיקה עד דמעות ומצליחה להפוך את הדמות הקריקטוריסטית משהו של ינטה לעגולה, צובטת ומלבבת.

הטקסט והתרגום המדויק והעשיר כל כך של דן אלמגור מבליטים את האמיתות הקטנות-גדולות שמפוזרות לאורך כל המחזה. כמו למשל במכתב האהבה מהיפים שנכתבו למחזמר בו שואל טוביה את רעייתו אם אחרי כל השנים היא עדיין אוהבת. החיבור הבימתי ברגע הזה בין וינו אלעד לדטנר מרגש ומצליח לכסות על חסרים ווקאליים.

הסצנה שבה חווהל'ה (אילנית גרשון הנפלאה) מבקשת את ברכתו של טוביה, אביה, לנישואיה עם המוז'יק הרוסי, פיידקה (ניר גרינבגרג), והוא ממשיך בדרכו מבלי להקשיב, סוחב על הגב את העגלה כמו היה מונח עליו כל צער העולם, קורעת לב וחונקת גרון.

תחושת המועקה שמהדהדת עוד קודם אבל מתחדדת ברגע ההוא, מלווה את הצופה עד סוף המחזה.

יהודי אנטבקה מגורשים מהעיירה במסגרת טיהור המחוז. הגרעין מתפזר אבל הזיכרונות נשארים. בסופו של דבר זה מה שיש, זיכרון קטן, עלוב ומפואר מעבר שעדיין כאן.

"כנר על הגג" תוכנן להציג מרגע עלייתו 60 הרצות בלבד, כולן באולם הגדול של תיאטרון הקאמרי בתל אביב. בהתחשב בתוצאה כדאי היה לשקול את התכנון המקורי פעם נוספת. מה שבטוח הוא שאם בבתי הספר בישראל ייאלצו לבחור במסגרת "סל תרבות" ארצי הצגה אחת בלבד לצפיית תלמידים, כדאי שתהיה היא זו.

הבמאי, משה קפטן, והמעצב, רוני תורן, מצאו דרכים יפות לשמר את המסורת הבימתית, אך גם לחדש בצורה עדינה. כך, הבמה מוקפת בתמונות משפחתיות ישנות המעניקות לה איכות של קיר זיכרון. גם בקטעי הריקוד יש תחושה של שילוב בין מחול יהודי מסורתי לבין מקצבים יותר אגרסיביים ומודרניים.

קפטן מצליח לשמור על איזון בין קטעי הדרמה לקטעים הקלילים, ובמיוחד בחצי השני, שבו יש פחות שירה וריקודים, יודע להעצים את הדרמה הרגשית בלי לגלוש לרגשנות. מסייע לו בכך צוות שחקנים איכותי בראשות נתן דטנר הנהדר. עם החן הטבעי שלו, הכריזמה הבימתית ושירתו הערבה התפקיד של טוביה מתיישב עליו כמו כפפה על יד. הוא כובש את הבמה בנוכחותו החמה ומשכיח מהרגע הראשון את צילו של טופול או כל שחקן אחר שביצע את התפקיד.

לצידו של דטנר עושים עבודה יפה שרית וינו אלעד (גולדה) ורמה מסינגר (ינטה). חני פירסטנברג, אילנית גרשון וטל בלנקשטיין, מקסימות בתור שלוש הבנות הגדולות, ועידו מוסרי, יפתח אופיר וניר גרינברג משכנעים בתור המחזרים. גם אם פה ושם יש רגעים של התרופפות מתח (זו הצגה ארוכה מאד - כמעט שלוש שעות), בסך הכל זו הפקה מלוטשת ומרשימה שמצליחה לקחת את הסיפורים והשירים הישנים ולהעניק להם חזות חדשה ורעננה. ונסיים בברכת: לחיים!

כנר על הגג. מחזמר על פי סיפורי שלום עליכם. מחזה: ג'וזף שטיין. נוסח עברי: דן אלמגור. בימוי: משה קפטן. תיאטרון הקאמרי
המחזה "כנר על הגג", רואים מיד, נכתב מתוך אהבה והערכה עצומות הן לסיפוריו הנהדרים של שלום עליכם, שעליהם הוא מבוסס, והן לעולם העיירות היהודיות המזרח-אירופי הישן והחרב, שם הוא מתרחש. והאהבה שהולידה את המחזה מבצבצת בכל אות ותו של כתיבתו, והיא באה לידי ביטוי בולט במיוחד בשני אספקטים, ההופכים אכן את "כנר על הגג" למחזמר כה מפעים: האחד - האופן המלא, המורכב והשלם שבו מצוירות דמויותיו, והשנייה - ההומור הנפלא, החם, החכם, האוהב, היהודי, המצחיק, שבו כתוב המחזה, לא מעט גם בזכות תרגומו הנהדר של דן אלמגור.

אבל חוכמת הכתיבה העיקרית של "כנר על הגג" מצויה בעובדה שהוא מצליח לחבר שני סיפורים סותרים לכאורה, האחד על אבהות וחובה מול בחרות ואהבה, והשני על חורבן העם היהודי במזרח אירופה, לסיפור אוניברסלי אחד, שהשמחה והעצב, והצחוק והדמע, משמשמים בו בערבובייה, ממש כמו בקלישאה הנושנה, שקמה על בימת "הקאמרי" לחיים חדשים וממשיים.
מודע לכל ההפקות שכבר קמו להצגה, כמה וכמה מהן גם בארץ, בחר הבמאי משה קפטן קודם כל לשמור על גודל ועל עוצמת ההפקה וההצגה המקוריים, אך בה בעת הוסיף והעצים שני אלמנטים אחרים. האחד - הוספת נופך קליל של אירוניה מודעת לעצמה בכל הקשור לכוריאוגרפיה הקלאסית של ההצגה, והשני - העמקת הממד הדרמטי-אנושי של הדמויות ושל היחסים ביניהן.

והשילוב הזה עובד, אכן, מצוין. גם שומר על כוחה המקורי של ההצגה, וגם מוסיף לה בה בעת הן חן והומור, והן אנושיות ודרמה.
גם נתן דטנר - שנכנס לנעליים הגדולות של מוסטל, רודנסקי, טופול ודומיהם, הלך בעיצוב דמותו כטוביה החולב, יד ביד עם תפיסת עולמו הבימויית של קפטן. קודם כל הלך דטנר על דמות גדולה ומלאה, כפי שעיצב אותה מוסטל וכל האחרים בעקבותיו, אבל יחד עם זאת הוסיף לדמות, או לפחות העצים בדמות, שני ממדים משלו - את ההומור שלה ואת האנושיות שלה, והתוצאה אכן נפלאה. דמותו של טוביה החולב בגילומו של נתן דטנר היא גדולה מהחיים, מצחיקה ומרגשת עד דמעות.

אבל "כנר על הגג" היא לא הצגת יחיד של דטנר כטוביה, ומצטרפים אליו בתצוגות מצוינות גם שרית וינו-אלעד כאשתו גולדה, איציק כהן כלייזר-וולף הקצב, רמה מסינגר כינטה השדכנית ועידו מוסרי כמוטל החייט.

ודבר אחרון: הבמאי קפטן בחר לעצב את הפורעים הגויים בהצגה, אלה שמציקים ליהודים ומגרשים אותם, לא כקוזאקים הרי-אדם שיכורים, אלא דווקא כערסים ישראלים מצויים, ובכך הוסיף רובד פוליטי מקומי להפקה הזאת של "כנר על הגג", שבה עומדים היהדות והיהודים החרדים, כי כאלו הם הרי יהודי העיירה בהצגה שאנו כה מתרפקים עליהם, לאו דווקא במתקפה גויית-אנטישמית, אלא, בדומה יותר למציאות בישראל של ימינו, תחת מתקפת הערסיות של הציונות החדשה.