הלהקות הצבאיות בישראל אינן רק פרק נוסטלגי בתולדות הזמר העברי, אלא תופעה תרבותית ייחודית בקנה מידה עולמי – מפגש חד־פעמי בין צבא, חברה, מוזיקה וזהות לאומית.
במפגש זה נחזור אל הלהקות שעיצבו את פס הקול של המדינה הצעירה, מן הצ'יזבטרון ועד תור הזהב של להקת הנח"ל ולהקות הפיקודים.
נגלה יחד כיצד הפכו הלהקות הצבאיות למעין “אוניברסיטה לאומית” של התרבות הישראלית: מקום בו נולדו השפה המוזיקלית של מדינה לוחמת, צומחת ומתפתחת, מיתוס הצבר – והאתוס של רעות, הקרבה ושותפות גורל.
במהלך ההרצאה נבקש לבחון כיצד הצליחה מדינה צעירה, הנאבקת על קיומה, ליצור באמצעות הלהקות הצבאיות מודל תרבותי שאין לו כמעט מקבילה בעולם: צבא שהוא גם מוסד תרבותי, ובידור פופולרי שהוא בעת ובעונה אחת גם זיכרון קולקטיבי, גם כלי חינוכי וגם מראה של החברה הישראלית כולה.
בין השירים במפגש:
"הרעות" ו"היו זמנים“, "סרנדה לעדה" ו"אילו ציפורים", "הורה נתגבר" ו"הימים האחרים", "ישנן בנות", "כיתה אלמונית", "מול הר סיני" ו"דינה ברזילי", "פרחים בקנה", "בשמלה אדומה", "קרנבל בנח"ל" ו"שלווה", "רק בישראל", "מי שחלם", "היה לי נער", "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "היה לי חבר, היה לי אח", "גבעת התחמושת“, "בסיירת שקד", "תמיד עולה המנגינה", "שנינו מאותו הכפר“, "מוכרחים להמשיך לנגן“, "שיר לשלום", "חורף 73" ועוד רבים.
עורך ומרצה: צביקי לוין, חוקר תרבות פופולרית, שחקן ובמאי.
