אודות הקאמרי

התיאטרון הקאמרי, התיאטרון העירוני של תל־אביב, נוסד בשנת 1944.

סיפורו של התיאטרון הוא קודם כל סיפור על אנשים שביקשו לעשות דברים אחרת:   ארבע שנים לפני קום המדינה, חלמה קבוצת שחקנים על הקמה של תיאטרון שונה – תיאטרון שאינו יושב על מסורת תיאטרלית מעונבת ומלאת פאתוס, אלא תיאטרון צעיר, עכשווי ואנטי-ממסדי, "אשר יהיה אופייני לאיש העברי החדש, לאופיו, למזגו, לרמתו ולארצו", כפי שאמר יוסף מילוא, שהיה ראש קבוצת השחקנים המייסדת. הם הציגו במרתף קולנוע מוגרבי בתל-אביב את תוכנית המערכונים הראשונה, "מאז ועד היום".

על המופע כתבה לאה גולדברג: "על במה קטנה, אנשים מעטים […] מדברים עברית בדיקציה צלולה ובשטף, ומיד אתה חש עצמך באווירה של טוב-טעם ושל רצון טוב בהצגה המשמשת, כנראה, פתיחת יסוד לתיאטרון קאמרי חדש".

מאז ועד היום הפך הקאמרי לאבן יסוד בתרבות הישראלית: עשרות אלפי הצגות הוצגו בו – במשכנו בתל אביב וברחבי הארץ – בזכות מאות יוצרי תיאטרון, אנשי במה ולהקות של שחקנים ושחקניות. כאן נולד "הצבר" הבימתי ב"הוא הלך בשדות", הועלו הצגות שהפכו לקלאסיקות ישראליות – מ"עוץ לי גוץ לי" ועד מחזותיו של חנוך לוין וענת גוב – והוקמו פלטפורמות המרחיבות את גבולות היצירה התיאטרונית: פסטיבל "כאן ועכשיו" למחזאות מקורית, קבוצת הצעירים של התיאטרון, נוער הקאמרי, הקאמרי ACADEMY ועוד.

בשנת 2005 הוענק לקאמרי פרס ישראל על מפעל חיים, כהכרה בתרומתו העמוקה לחברה ולתרבות בארץ. לאורך השנים הובילו את התיאטרון הקאמרי האישים והנשים המובילים ביותר בתחום בישראל. בתפקיד המנכ"ל של התיאטרון כיהנו במהלך השנים: יוסף מילוא המייסד של התיאטרון, יעקב אגמון, ישעיהו וינברג, אורי עופר, עודד פלדמן, נעם סמל, שמוליק יפרח ורן גואטה. היום המנכ"לית היא יפעת צחי קיראל. בתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון כיהן בשנים הראשונות יוסף מילוא. בשנת 1958 התפקיד פותח להנהלה אמנותית מורחבת ובה היו חברים שחקניות ושחקני התיאטרון חנה מרון, אורנה פורת, בתיה לנצט, יוסי ידין ואברהם בן-יוסף. אחריהם שמשו כחברים בהנהלה האמנותית דן מירון, אברהם עוז, גרשון פלוטקין וחנן שניר, שהוחלף בהמשך על ידי אילן רונן. בשנת 1984 ההנהלה האמנותית חזרה לפעול במתכונת של מנהל יחיד, כשלתפקיד מונה אילן רונן. בשנות התשעים עמרי ניצן החליף אותו וכיהן בתפקיד כ-25 שנים. היום המנהל האמנותי של התיאטרון הוא גלעד קמחי.

היום, הקאמרי ממשיך את החזון של מקימיו כתיאטרון של "כאן ועכשיו" – תיאטרון חי ומתפתח, שמגיב למציאות הישראלית, ומעניק מקום לדור חדש של יוצרות ויוצרים, מחזאים ומחזאיות, לצד המשך טיפוח הרפרטואר הקלאסי והישראלי. תיאטרון המהווה בית ליצירה, לקהל, ולמפגש הייחודי ביניהם: פנים אל פנים, כאן ועכשיו.

איך נבחר השם "הקאמרי"?

בישיבה הראשונה של הוועדה האמנותית – שחבריה היו יוסף מילוא, אברהם בן-יוסף ובתיה לנצט – עלתה שאלת שמו של התיאטרון החדש. מילוא הציע "תיאטרון 1944", וכל שנה לשנות את השם במסורת תיאטרוני האוונגרד באירופה. כך, להדגיש את מהות התיאטרון כבמה דינמית וצעירה שנטועה בהווה. ההצעה נדחתה ברוב של שניים מול אחד, ובמקומה התקבל רעיונו של בן-יוסף: התיאטרון הקאמרי. בהשאלה ממוזיקה קאמרית – יצירה להרכב קטן ואינטימי לעומת יצירה שמיועדת לתזמורת סימפונית גדולה – השם ביטא את השאיפה לתיאטרון אינטימי וקטן שיוצר קשר בלתי אמצעי עם הקהל. השם שנבחר אמנם היה של בן-יוסף, אך ברבות השנים החזון שהתממש בפועל היה קרוב יותר לזה של מילוא: תיאטרון דינמי, מתפתח, שצמח הרבה מעבר לגבולות התיאטרון הקטן.

הבתים שעבר הקאמרי

התיאטרון הקאמרי עבר ארבעה משכנים מאז הקמתו: הוא התחיל באולם "הפועל" ברחוב נחמני 4, עבר לאולם התחתון של קולנוע מוגרבי, חזר לנחמני, וב-1961 קבע את מושבו בפסאז' שבפינת דיזנגוף-פרישמן. בשנת 2002 עבר חלקית לביתו החדש במשכן לאמנויות הבמה, שתוכנן על-ידי האדריכלים יעקב רכטר ז"ל ובנו אמנון.

במשכן הקאמרי שישה אולמות, שונים בגודלם ובאופיים, בהתאם לצרכי ההפקות השונות:
קאמרי 1: 918 מקומות ישיבה. אולם על שם יוסף מילוא, ממייסדי הקאמרי.
קאמרי 2: 420 מקומות ישיבה.
קאמרי 3: 290 מקומות ישיבה.
קאמרי 4: 164 מקומות ישיבה.
קאמרי 5: סטודיו לחזרות ולהצגות, כ-200 מקומות ישיבה. אולם על שם סיירוס ומירטל קאצן.
קפה תיאטרון: חלל אינטימי ליצירות בימתיות המתארחות בקאמרי ואינן חלק מרפרטואר התיאטרון: הצגות פרינג', מופעי מוזיקה, סטנד-אפ והצגות יחיד. 105 מקומות ישיבה.

עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי בעת המעבר, דיבר על המבנה החדש ועל "חזון האולמות הקטנים": "בעולם כזה הולכת ומתחדדת משימתו הצרופה של התיאטרון לפגישה אנושית – פנים אל פנים – קרוב לאדם, קרוב לחוויה, קרוב לסיפור. כעת, המבנה של התיאטרון החדש הוא כזה שבמרכזו יש לנו האולם הגדול, שעל בימתו אפשר באמת ליצור את הצגות ה'מיינסטרים' (…), אבל הבמות האחרות מקנות לנו אפשרויות נוספות (…) זה מפתח לחופש אמנותי".

עובדות בונוס שאולי לא ידעתם:

• את בניין הקאמרי החדש, אליו התיאטרון עבר בשנת 2003, תכננו האדריכלים יעקב ואמנון רכטר, להם קשר משפחתי לתיאטרון: אשתו של יעקב, ואמו של אמנון, היא לא אחרת מחנה מרון.
• 1999 –  ההצגה "אשכבה", מאת חנוך לוין ובבימויו, עולה חמישה חודשים בלבד לפני מותו של לוין. להצגה הראשונה הוחלט להזמין רק אנשים שעבדו עם חנוך – לא משפחות, לא חברים ולא אנשי תקשורת. האולם היה מלא בשותפיו של לוין לשלושה עשורים של יצירה.
• 1999 –   בכורת ההצגה "חברות הכי טובות", שמתחילה את שיתוף הפעולה בין ענת גוב ועדנה מזי"א. עם העלאתה, ההצגה הופכת ללהיט. בשל הפופולריות שלה בקרב נשים, גוב הציעה לדחות את תחילת ההצגות לשעה שבה הילדים כבר ישנים. ההחלטה מכפילה את הבאזז סביב ההצגה.
• 2007 –  עולה המחזה היחיד בתולדות ישראל על ידי מי שבהמשך יכהן כראש ממשלה: "הגיל הנכון לאהבה" מאת יאיר לפיד.
• 2011 –  בעקבות השתתפותה בהצגה "אורזי מזוודות", השחקנית חנה מרון מוגדרת כשיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בהיסטוריה – מגיל 4 ועד גיל 88.
• השחקן שמשחק הכי הרבה שנים כאן בתיאטרון הוא יצחק חזקיה בן ה-84. חזקיה הצטרף לתיאטרון הקאמרי בשנת 1968 ושיחק ביותר מתשעים הצגות.
• 2021 – הקאמרי נפתח מחדש לאחר שנה וחודש של סגירה בשל מגפת הקורונה. התקופה אופיינה בהחלפות בזק בשל המחלה: שחקנים נאלצו להכנס לתפקידים עם אוזניה ולעיתים בהתראה של שעות. שיאנית ההחלפות הייתה גל סרי, שקפצה לתפקידים שונים בארבע הצגות במהלך תקופת הקורונה.
• ההצגה שרצה הכי הרבה שנים היא "עוץ לי גוץ לי", שעלתה בארבע גרסאות מ-1965 עד היום.