תולדות הקאמרי

באוקטובר 1944 הוצגה במרתף קולנוע מוגרבי שבקרן הרחובות אלנבי ובן-יהודה בתל-אביב תוכנית המערכונים "מאז ועד היום". תוכנית זו בישרה את הולדתו של תיאטרון ארץ-ישראלי צעיר. בהצגה שיחקו יוסף (פפו) מילוא ורעייתו ימימה ז"ל, רוזה ליכטנשטיין ז"ל, אברהם בן יוסף ז"ל ותבדל"א השחקנית בתיה לנצט. ההצגה זכתה להצלחה אמנותית ועודדה את חמשת השחקנים להמשיך יחד ולייסד תיאטרון שיהיה ישראלי באופיו.

בפברואר 1945 נולד התיאטרון. המשוררת ומבקרת התיאטרון לאה גולדברג בישרה במאמר בעיתונות על התיאטרון החדש: "על במה קטנה,אנשים מעטים...מדברים עברית בדיקציה צלולה ובשטף,ומיד אתה חש עצמך באווירה של טוב-טעם ושל רצון טוב בהצגה המשמשת,כנראה,פתיחת יסוד לתיאטרון קאמרי חדש". מילוא, ראש קבוצת המייסדים,אמר אז: "זו הפעם הראשונה,לאחר תקופת התפתחות ארוכה והרת-מאורעות בחיי התיאטרון בארצנו, שתיאטרון חדש נוצר על ידי שחקנים צעירים. טרם מצאנו את הסגנון המיוחד שלנו, הסגנון אשר יהיה אופייני לאיש העברי החדש,לאופיו,למזגו,לרמתו ולארצו. "בעיצומם של הקרבות במלחמת העצמאות הציג התיאטרון את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר.

ב-1955, כאשר חגג התיאטרון עשור לקיומו, כתב השחקן יוסי ידין: "התיאטרון הקאמרי נולד מתוך מחאה.... לקבוצת השחקנים הביא אתו פפו את משב הרוח העכשווי, את הדיבור החילוני, הארץ-ישראלי...ובזה היה החידוש הגדול של התיאטרון הקאמרי".

בנובמבר 1970 נחתם שטר הקדש בין עיריית תל-אביב -יפו לחברי להקת הקאמרי ובו נכתב: "מוקם בזה הקדש, שייקרא נאמנות התיאטרון הקאמרי של תל-אביב, ומטרתו לקיים תיאטרון רפרטוארי, שיפיק ויציג מחזות מהרפרטואר העולמי והישראלי ויבצע כל פעולה הקשורה לחיי התיאטרון ולניהול עניינו".

בראשית שנות התשעים התבקש נעם סמל להיות מנכ"ל התיאטרון. שנה לאחר מכן הוא הזמין את עמרי ניצן לשמש כמנהל אמנתי. המדיניות הרפרטוארית של הקאמרי שמה את הדגש על מחזאות ישראלית של מיטב היוצרים הישראליים ועל מיקומה על הבמה המרכזית, בד בבד עם העלאת הקלאסיקה העולמית של שקספיר,ברכט, איבסן ואחרים בראייה חדשה הצומחת מהמקום ומהזמן. הרפרטואר העשיר שהעלו סמל וניצן בתקופת ניהולם מייצג, בעיניהם, השקפת עולם חברתית ואמנותית. בין ההצגות הבולטות בתקופה הזו: גורודיש, שיינדלה, פולארד, תיקון חצות, סיפור משפחתי, המורדים, רצח, אשכבה, חברות הכי טובות, ליזיסטרטה 2000, אישה בעל בית, עקר בית, עוץ לי גוץ לי, יעקובי ולידנטל, עד ראייה, עיר הנפט, הצמה של אבא, נורה, הסוחר מוונציה, אויב העם, קופנהגן, מר גרין, דמוקרטיה, ביבר הזכוכית והמלט.

ב- 2002, אחרי יותר מארבעים שנה בבנין שבאולם הפסאג' ברחוב דיזנגוף, עבר הקאמרי למשכנו החדש והמשוכלל, שנבנה בסיועם של מפעל הפיס ועיריית תל-אביב-יפו. בתוך שנה הפך המשכן למרכז שוקק ובו פעילות מגוונת ובלתי נלאית, המתרחשת בחמישה אולמות שונים. גם בביתו החדש התיאטרון מוסיף לחפש אותה מהות ואותה משמעות שביקשו מילוא וחבריו להציג בראשית הדרך.

התיאטרון הקאמרי מופיע מדי שנה בפני קהל של כ- 1.10000 צופים בכל רחבי ישראל, ומספר מנוייו גדל בשנים האחרונות והגיע ל40.000 .

במסגרת פרסי התיאטרון המחולקים מדי שנה זכו הצגותיו של הקאמרי ואמניו –שחקנים ויוצרים - במספר הגבוה ביותר של פרסים וציונים לשבח.

מאז טקס החניכה של התיאטרון הצעיר ועד היום - כשבקרוב ימלאו לו 70 -  הקאמרי מוסיף לחפש את דרכו.

"התיאטרון הקאמרי צריך להיבחר כל ערב מחדש על ידי הקהל, קהל תובעני, המחפש משמעות וגם עינוג", אומר המנהל האמנותי, עמרי ניצן. "העיקרון של חזון המייסדים הוא גם העיקרון המוליך אותנו היום - לעשות תיאטרון ישראלי שישקף את החוויה הישראלית המורכבת, המשתנה, וייצור נקודת מפגש של הקהל עם עצמו דרך הבמה: נקודת מפגש מחדשת, מאירה, מפכחת, פוקחת עיניים. על הקאמרי להישאר תמיד תיאטרון צעיר"!

 


מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים