המשחק, הבימוי, הכוריאוגרפיה - הכל עובד בהפקה המחודשת של "גטו", אבל כוחה האמיתי טמון ברלוונטיות של המחזה הוותיק מאת יהושע סובול למציאות הישראלית העכשווית.

לא פעם אנו נתקלים בשאלות פילוסופיות מאתגרות שאין להן תשובה מובהקת. ברוב המקרים, השאלות הללו שייכות למחוזות ההיפותטיוּת, שבהם אין תגמול של שכר ועונש, מקסימום קצת מאמץ מחשבתי. הנה אחת כזו, למשל: לו יכולתם להציל 1,600 איש, אולם לשם כך הייתם צריכים להרוג 400 איש, האם הייתם עושים זאת, וחשוב מכך: האם הייתם יכולים לעשות זאת?

איך שלא תהפכו את השאלה, תתקשו למצוא את התשובה הנכונה. על פי ההיגיון הבריא, הצלה פרופר פירושה הימנעות מפגיעה בנפש. אולם יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית של גטו וילנה, הקשיב להיגיון שלו בצורה אחרת. מבחינתו, אם הורו לו לשלוח 2,000 יהודים למחנות והוא הצליח להוריד את המספר ל-400, הוא הציל 1,600 נפשות. לכו תתווכחו עם קו מחשבה כזה בזמן כל כך קשה.

גנס (נתן דטנר), הוא אחד מגיבוריו הראשיים של "גטו", מחזהו הוותיק של יהושע סובול. "גטו" נכתב ב-1983, עלה לראשונה בתיאטרון חיפה ומאז הוצג ב-66 תיאטראות ברחבי העולם, בהם גם בוילנה ובברלין, ועתה עולה שוב בתיאטרון הקאמרי. הזמרת חיה רוזנטל (אניה בוקשטיין) נתפסת בגניבת שקית ובה מאה גרם שעועית על ידי מפקד גטו וילנה, ברונו קיטל (איתי טיראן). קיטל מחייב את אנשי הגטו להחזיר לו את החוב, וגנס, שרואה כמה מוקסם הקצין הנאצי מקולה של חיה ונמשך לאמנות, מחליט שהדרך לעשות זאת היא הקמת תיאטרון. הוא פוקד על שרוליק (גדי יגיל, שמלווה בפיתום המגולם על ידי חני פירסטנברג הנפלאה) להעלות הצגות ("תעלה משהו שנצחק, שנבכה, שנרגיש שאנחנו בני אדם"). הפקודה הזו גורמת לו להתעמת עם הדוקומנטריסט הסוציאליסט הרמן קרוק (אלי גורנשטיין), שרואה בהעלאת המחזות אבן דרך קריטית בתהליך אבדן הכבוד היהודי.

גנס לא מתעמת רק עם קרוק אלא גם עם בעל המתפרה וייסקופ (רמי ברוך), עוזרו דסלר (עודד ליאופולד) ובעיקר עם מצפונו, שלעולם לא שקט. כשגנס תוהה מדוע שש דסלר לבצע את משימות החיסול שהוטלו עליו ("אתה לא חייב להראות כזו חדווה"), עונה לו קלגסו: "אם חייבים לעשות את העבודה המלוכלכת הזו, מה זה משנה איך עושים אותה? אל תדאג, גנס, לא אני ולא אתה נגיע לגן עדן".

כל אלה משמשים רק רקע לעימות המרכזי, בין גנס לקיטל. בהקשר הזה, חייבים להתייחס לליהוק המבריק של שני התפקידים הראשיים. דטנר מקרין בדיוק את מה שהיינו מצפים מדמותו של שוטר יהודי - הוא סמכותי, בעל קול עמוק ומקפיא דם, עב בשר ומאיים מצד אחד, אבל גם מאוד חרד, מצפוני ובעל אחריות קולקטיבית מהצד האחר. התנהלותו המגושמת מסגירה את הדילמות שמטריפות לו את המוח בכל רגע נתון בגטו. טיראן, לעומת זאת, נראה תחילה כמו ציוות הזוי. הרי לא ייתכן שהגרמני היחיד במחזה הוא קצין מבולבל בעל שפת גוף מתרפסת (דמות שניתן בקלות לייחס לטיראן), שאפילו מתחיל לפעמים להיראות כמו הגוד גאי של הסיפור. ככל שמתקדמת ההצגה מתברר איזו הברקה הייתה בליהוק הזה, משום שטיראן/קיטל הוא בדיוק הנאצי שאותו ביקש סובול להציג: לא שלם, סובל מדימוי עצמי נמוך, שונא את בני עמו ואפילו סוגד במידה מסוימת ליהודים, אותם האנשים שהוגדרו על ידי משלחיו כתתי אדם וכעכברושים.

העובדה שקיטל אינו מוצג כהתגלמות מוחלטת של רשע, נראית ככלי שיצר סובול כדי לבלבל את הצופים. משהו בכך, כמו פרטים רבים אחרים בהצגה, לא מסתדר עם העובדה ש"גטו" מבוסס על סיפור אמיתי ונשען על עדויות של ניצולים. אלא שכבר למדנו בעבר שעבור ניצולי השואה, התקופה הזו הייתה אואזיס של צירופי מקרים במדבר של שגרת מוות. האם שרוליק, שפותח את המחזה עם פלאשבק כשהוא ישוב על ספסל בתל אביב של שנות השמונים, בודה את הפרטים מדמיונו? אין לנו ממש את הזכות לשפוט, משום שגם אמת מומצאת הייתה כלי להישרדות, ואם אכן זו הייתה האמת של שרוליק, מבחינתנו היא מוחלטת.

הכוריאוגרפיה מושקעת, המשחק נפלא, הבימוי של עמרי ניצן יוצא מהכלל והאביזרים על הבמה מתחברים ויוצרים חוויית צפייה ספקטקולרית. אבל מה שבאמת הופך את "גטו" למחזה כל כך מוצלח, הוא היכולת של סובול להראות שהבעיות של היהודים כחברה לא פסו עם סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר קום המדינה. הוויכוח בין גנס הרוויזיוניסט לקרוק "יפה הנפש" נמשך עד היום ברחוב הישראלי. לכל מטבע, בכל דיון, יש שני צדדים, שנושאים עימם קיטובים ופערים שאינם ניתנים לגישור, כדרכו של הטבע האנושי בכלל והיהודי בפרט. אולי האירועים שבחיינו אינם כל כך הרי גורל כמו אלה שפקדו את חייהם של גנס, שרוליק וחיה רוזנטל, אבל אם נעצור לרגע ונביט במראה, נגלה שבכולנו יש קצת מהגטו.

http://e.walla.co.il/?w=/265/1652855

נורא ונפלא
גם עשרים ושש שנה לאחר שעלה "גטו" של יהושוע סובול הוא מחזה רלוונטי. על ההפקה הנוכחית בניצוחו של עמרי ניצן אפשר להגיד רק דברים טובים.

עשרים ושש שנים אחרי בכורתו של מחזה זה בתיאטרון חיפה, אחרי היותו ללא ספק המחזה הישראלי המצליח והמוכר ביותר בעולם, זוכה "גטו", הסיפור המופלא של התיאטרון בגטו וילנה, וראש היודנראט של יעקב גנץ להפקה המעולה ביותר שהוא יכול היה לייחל לה, כשכל מרכיבי ההצגה הם מן המיטב שניתן היה להשיג: ליהוק משובח עד לאחרון התפקידים הקטנים, חזיון מוקפד, מעורר התפעלות ואימה, הבהרה מרבית של תנאי המציאות המוצגת ויכולת התיאטרון להגשים אותה ולעורר התפעלות וקבס באותה עת.
המחזה עדיין עומד בכל מבחני הזמן: גם בהבאת מידע שהוא תמיד חדש, תמיד מטריד ומעלה שאלות לא פתוחות, לא רק לגבי העבר אלא בעיקר לגבי ההווה; גם בהיותו ראי המציק בהשתקפות שלו של מה שאולי היה במקום שלא ניתן לתאר, ובמה שנותר ממנה עד היום ומכתיב גם את היום.

הרשימה קצרה מכדי למנות את כל מעלות ההצגה הזאת: בין אם בלהקה המסורה, או בשפע תפקידים מרשימים קטנים כגדולים: עודד לאיופולד כדסלר, ואלי גורנשטיין בתפקיד הרמן קרוק, המצפון של הסיפור הזה; חני פירסטנברג המדהימה כבובת הפיתום החי, או מפעילה, גדי יגיל האנושי; רמי ברוך בתפקיד היהודי הדוחה, ואניה בוקשטיין המפעימה בתפקיד חיה הזמרת.

במרכז ניצבים שניים שקשה להגזים בשבחיהם: איתי טיראן בתפקיד קיטל הנאצי ודוקטור פול, חלקלק, מפחיד, אנושי ושטני, ומולו נתן דטנר, המגייס עבור דמותו של גאנץ את כל האנושיות הנחוצה של מי שמילא ביודעין תפקיד נורא ושילם את המחיר.
זאת הצגה שהיא הרבה יותר גדולה מסך כל מרכיביה. זאת יצירה מרהיבה של עמרי ניצן, שהסתייע בה בטובים ביותר שניתן להשיג היום בתיאטרון בכל תחום. באופן פרדוקסלי הייתי אומר שהיא הצגה מעולה מדי, כי ההתפעלות ממנה מתחרה בזוועה שהיא מעוררת, וקשה להכריע למי מבין השתיים להיכנע.

 http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,410,209,47027,.aspx

מרב יודילוביץ YNET 15.3.10

תנועה מפרפרת בין קצוות קיצון בו זמנית, החלטות שהן ברירת מחדל בין זוועה לזוועה גדולה יותר, "נכון" שהוא גם "לא נכון" ולהיפך - כל אלה הופכים את הצופים בהצגה "גטו" לבני ערובה מרצון, לשבויים בראשם של הדמויות, ללכודים בתוך הכאוס המורכב שמשמעו קיום אנושי. "איך אומר השטן אצל גתה?", מצטט האלטר אגו של מפקד גטו וילנה בהצגה: "אני הכוח שרוצה לעשות רע, וגורם לטוב!".

אפשר להתווכח על זה כשמדובר בקצין נאצי שבלי הינד עפעף מכוון ויורה בראשו של יהודי שכורע על ברכיים לפניו. אפשר, מנגד, להסכים שהחיים מלאי פרדוקסים, נעים בגווני האפור, ממש כמו "מציאות" המחזה החמקמקה שתלויה בזווית הראייה של המתבונן ומורכבת מאנשים שעושים רע, אבל חייבים להאמין שבחרו בטוב. זה נכון תמיד ולכל מקום. אי אז באירופה הבוערת של ימי מלחמת העולם השנייה, וגם היום בישראל 2010.

מחזה של יהושע סובול, שזכה לתואר "המחזה הישראלי המצליח בכל הזמנים", לכל שאלה יש יותר מתשובה אחת; זה מרגיז, זה מקומם, אבל זה מה שהופך אותו ליצירה מופתית. את התמונות שהטקסט אִפְשר לבמאי עמרי ניצן לייצר - לא תשכחו. כך גם את שאלות הליבה שהוא מציף. כי קהל, כך מסתבר, כמו בפרפראזה של סובול על המונולוג המוכר של שיילוק: "אם מדגדגים אותו, הוא צוחק, ואם מרעילים אותו - הוא מת".

אז כן, כשנותנים לקהל חומר למחשבה, היו סמוכים ובטוחים שהוא ייצא מן התיאטרון חושב. במובן זה, צריך לשבח את תיאטרון הקאמרי ומנהלו האמנותי על הבחירה להציג מחדש מחזה מורכב ופרובוקטיבי, שעוסק במלחמת ההישרדות של רוח האדם ותרבותו ובתפקידם המוסרי של האמנות, היצירה וגם היצירתיות בעולם נטול מוסר ומשולל ערכים, עולם שאיבד כבוד לחיי אדם.

יטב הכוחות צורפו להפקה הגרנדיוזית שרקח הבמאי עמרי ניצן והתוצאה מלוטשת ומרשימה. תיאטרון בתוך תיאטרון הוא חגיגה פוטנציאלית עבור כל במאי, שלא לדבר על חומרים נפיצים כמו שואה ומוסר, שהופכים את הטקסט בקלות יתרה לשדה מוקשים. ניצן מדלג מעל התהומות ונוסק למרחבים פילוסופיים אקזיסטנציאליסטים בעזרת להקת שחקנים וירטואוזית וצוות יוצרים מבריק. מופע השואה המצמרר ושובר הלב שלו הוא עולם אחיד ברובו, שיוצא מהסיפור הספציפי והופך לאמירה תיאטראלית מהותית על החיים.

זה מתחיל באקציות ובאודיציות, כמו שאומר מנהל תיאטרון גטו ווילנה (גדי יגיל) בתחילת המחזה. תיאטרון הגטו הוקם תוך מחאות קולניות שטענו שעיסוק באמנות בבית קברות זה כמו לרקוד על הדם. מולם טענו התומכים בהחלטה כי התיאטרון יאפשר לצחוק למוות בפנים, ולשמר תוך כדי כך תרבות יהודית אדירה שהלכה ונכחדה על ידי מכונת ההשמדה הנאצית.

מיטלטלת בין סתירות
ההצגה, כמו המחזה, כמו החיים, מִטַלטלת בחוזקה בין סתירות אלה ואחרות, וגורמת במהלך הצפייה לאי-נחת כמעט פיזית וזו בדיוק הכוונה - להשאיר את הצופה ערני, לא לאפשר לו לשקוע באפטיה, לעורר התנגדות. זהו למעשה הסאבטקסט - אמנות כאופוזיציה לוחמת. היהודים של סובול, לא רק טובים והגרמנים לא רק רעים. ב-1984 זה עורר סערה. גם היום זה קשה לעיכול.

הבמה שיצר רוני תורן חונקת, עמוסה בפרטים ומעיקה במכוון. היא מגודרת בתיל כמו היתה כלוב תרנגולות במעבדת ענק. אל הכלוב מכוונים חיילים במדים פרוז'קטורים מסמאים. הר בגדים אדיר מכסה את צדה האחד של הבמה. מנגד, ערימת נעליים, ישנות ובתווך נדחסות הדמויות שאל עולמן נטול החמצן מצטרף גם הצופה.

זו במה מורכבת שפוערת פתחים שמהם עולה ובהם נטמע מפקד המחנה הנאצי, קיטל, כמו היה דמות קומיקס חלקלקה של מפיסטופולס. תורן עושה שימוש אסתטי מרשים בחלל הבמה בסצנה המצמררת, שבה בגדי הקורבנות שעלו בעשן הופכים מול עיני הצופה לרוחות רפאים. העומס החונק, שנוצר על ידי ריבוי הפרטים, הופך להלוך רוח, למצב קיומי.

איתי טיראן בתפקיד מפקד המחנה, קיטל, מציג דמות דיאלקטית מורכבת של רוצח קר ורומנטיקן, איש תרבות וסאדיסט, אסטרטג מפוכח ואינפנטיל. יש בו חום אנושי אך מנשב ממנו בו זמנית קור מקפיא, הוא סקרן אבל משתעמם בקלות, וגם מערכות היחסים עם "היהודים שלו" נעות בין תיעוב וזלזול עמוק לבין הערצה כמעט עיוורת.

"הציונים צדקו", הוא אומר, "תרבות זקוקה לעם, מדינה וכוח. על תרבות צריך לשמור בכוח מפני ברברים שכמותי". זו למעשה הדמות השלמה ביותר במחזה, ונדמה שיש בה מעט פחות זדוניות מאשר בדמות שיצר דורון תבורי בהפקה המקורית שעלתה על במת תיאטרון חיפה ב-1984.

איך מזדהים עם ראש הגטו היהודי?
דמות מורכבת לא פחות היא דמותו של גנס, ראש הגטו היהודי שלנעליו נכנס השחקן נתן דטנר. זהו תפקיד שהוא ציר מרכזי, תובעני וכפוי טובה. דטנר מהדהד ברגישות את הדילמות המוסריות עמן נאלצת הדמות להתמודד, ומאפשר לקהל להזדהות עם המצוקה של מי שמעדיף בסופו של יום להצטייר כמשתף פעולה כדי להציל במקח חיי יהודים.

למעשה, אין בהפקה הזו תפקידים קטנים, וכמו בתזמורת כל אחד מהכלים באנסמבל תורם בה את תרומתו. אלי גורנשטיין הוא הרמן קרוק, מנהל ספריית הגטו, סוציאליסט חרד שמתעד את המתרחש ביומנו. הוא מתנגד בתחילה לקיומו של התיאטרון ומאוחר יותר משנה את דעתו. דמותו מהדהדת שאלה שנשאלת גם כיום לגבי שימוש בתיאטרון ככלי בידורי שמחזק אסקפיזם ומסיח את הדעת מן העיקר.

כמו כן, יש את החייט היהודי החלקלק ויסקופ, שהופך למנהל מפעל לתיקון בגדים אשר נושא ונותן עם הרייך. וייסקופ, אותו מגלם רמי ברוך, הוא ורסיה על "אמא קוראז'" שהמוסר ממנו והלאה, כי מה שחשוב לה זה לשרוד. אם משמעות הדבר היא על חשבון המתים, שיהיה.

יש את הזמרת חיה'לה רוזנטל, חברה בלהקת השחקנים של הגטו, ששובה את ליבו של קיטל. אניה בוקשטיין, שמשחקת את התפקיד, ממיסה לבבות. כשרון השירה של בוקשטיין אינו נופל מיכולות המשחק שלה. היא שוברת את הלב בביצוע שירים ששרדו מהגטו ושורפת גם בביצוע נהדר לשיר "לולה" של מרלן דיטריך. מי שגונבת את ההצגה לפרקים היא חני פירסטנברג בתפקיד הרשלה - בובה שמופעלת על ידי מנהל התיאטרון (גדי יגיל הנפלא).

הבובה היא למעשה קול האמת, היא היחידה שמרשה לעצמה להתנגד באופן גלוי ולומר את מה שאחרים פוחדים לומר. התנועה של פירסטנברג נהדרת, הקופצניות והחיוניות שבה מדבקים, הדמות המעוצבת הזו יושבת עליה במדויק והיא מבצעת אותה לעילא. עבודת הצוות עם גדי יגיל מסונכרנת ומקלה על עיכול האשליה שהופכת שחקנית לבובת סמרטוטים. גם אם מדובר בתפקיד שקטן למידותיו, משמח היה להיפגש שוב על הבמה עם עזרא דגן שמשחק שחקן בלהקה וחסיד.

והדציבלים עוד יתגברו
להפקה הנוכחית של "גטו" יהיו, כך נדמה לי, חיים ארוכים ויש בה את כל האלמנטים הנדרשים כדי להפוך להצלחה מסחררת.
בעתיד יש להניח יחוזקו מערכות היחסים בין הדמויות אשר לעת עתה כמו משייטות לבד בחלל. חיזוק היחסים בין הדמויות יגביר ללא ספק את הדציבלים של הדרמה המתחוללת על הבמה.

נקודת חולשה מרכזית בהפקה היא הכוריאוגרפיה של עוז מורג ש"מדברת" בשפה אחרת לגמרי מזו שבה "כתב" ניצן את ההצגה. בכך יוצרת התנועה דיסוננס שאינו מתיישב לכל אורכה, הן מבחינת התקופה והן מבחינת האווירה. הפרשנות התנועתית של מורג מערבבת בין ג'רום רובינס להייפ של "שורת המקהלה". זה לא עובד, זה לא קשור ובמידה רבה זה אף מפריע.

"ככל שחולפות השנים החומרים של 'גטו' מדברים יותר ויותר עלינו", אמר סובול ב-1995 כשגרסה מחודשת של ההצגה עלתה בפעם השנייה על במה בישראל, "המחזה עוסק בסיפור התפוררות וקריסה של חברה שנאבקת נגד תהליך החידלון שלה, ובאמצעות התיאטרון מנסה להעניק משמעות למתרחש". 15 שנה מאוחר יותר, מילותיו של סובול עדיין תקפות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3863125,00.html