רנה ירושלמי היא כלת פרס ישראל לשנת תשס"ח

לאתר הרשמי של אנסמבל עיתים: http://www.itimtheatre.com ‏

אנסמבל עיתים הוקם בשנת 1989 ע"י הבמאית והיוצרת רנה ירושלמי והמעצב משה שטרנפלד ז"ל. האנסמבל פועל בשיתוף הדוק עם התיאטרון הקאמרי מאז הוזמן להופיע בחסותו עם ההצגה המלט בשנת 1989. האנסמבל מעלה עבודות ניסיוניות במטרה לחקור את מהות התיאטרון ובמטרותיו החברתיות בזמננו. השחקנים לוקחים חלק בתהליך היצירתי, בשיתוף עם הבמאי ושאר המעצבים. הדגש הינו על תהליך העבודה, בו נבדקת מחדש בכל פרוייקט שאלת היחסים בין מרכיבים כמו חלל, זמן, קהל, שחקן, והקומפוזיציה עצמה.

הפרוייקטים המיוחדים שמעלה האנסמבל, עוסקים בנושאים רלוונטיים הן לתיאטרון, כחלק מחקר האמנות עצמה, והן לחברה - תוך כדי נגיעה בערכים המשתנים בדרך קיומה.

הפקות אחרונות שנעשו ע"י האנסמבל -המלט (1989), וויצק (1991) רומיאו ויוליה (1993) ויאמר. וילך (1995) וישתחו.וירא (1998), מיתוס (2002), שלוש אחיות (2005), חלום ליל קיץ (2006), הדיבוק (2008), הרצל (2010).

על אופיו של האנסמבל
הדגש באנסמבל, המהווה מעבדת תיאטרון, הינו על תהליך העבודה, בו נבדקת מחדש בכל פרויקט שאלת היחסים בין מרכיבים כמו חלל, זמן, קהל, שחקן, והקומפוזיציה עצמה. האנסמבל פותח את תהליך העבודה בפני קהל המעונין לעקוב אחר השלבים בהתפתחות התיאטרונית, וה"הצגה" כמוצר מוגמר איננה בהכרח המטרה הסופית.

הפרויקטים המיוחדים שמעלה האנסמבל עוסקים בנושאים רלוונטיים הן לתיאטרון, כחלק מחקר האומנות עצמה, והן לחברה - תוך כדי נגיעה בערכים המשתנים בדרך קיומה.

בשנת 1992 זכתה רנה ירושלמי בפרס משה הלוי לאמנות הבמה והיטיבו השופטים בנימוקיהם להגדיר את האנסמבל ודרכי עבודתו:

תיאטרונה של רנה ירושלמי הוא כיום מן התופעות האסתטיות המעטות בארץ ובעולם שניתן ליחס להן את התואר "חשובות". פעילותה של רנה ירושלמי שבה ומחזירה את אמנות הבמה ליושנה, בהופכה אותה מאמצעי להסחת דעת ולבריחה מן המציאות, לדרגה של כלי עזר חיוני ומפעים, המחייב למחשבה על עצם הוויתנו האנושית, החברתית והפוליטית. יתר על כן, דרך עבודתה מבליטה את ישותה של היצירה התיאטרונית כתהליך שמטבעו אינו עשוי להגיע אל המוגמר, מדגישה את ההתקדשות הבלעדית לעבודה התיאטרונית כמשימה התובעת את כוליותו של האמן, ונותנת את הלגיטימציה לתהייה, ולתעייה האיכותית במעשה האומנותי. יחודו של האנסמבל בכך שאינו מטשטש את אישיותו של השחקן הבודד ובנכונות לבחון אמיתות מאובנות שנספחו ליצירות קלאסיות.

מטרות אלו יכולות להתממש רק במסגרת עצמאית ששחקניה פנויים לצורך הפרויקט המסוים. הקבוצה מתפתחת לאורך זמן ורוכשת כלים מיוחדים לעשייה תיאטרונית שונה במהותה. ההכנה של החומרים המשחקיים והתכנים השונים של החומר עליו עובדים נעשית בשלבים עד להתגבשות הסופית של הצורה והתוכן. בכל שלב כזה נחשפת העבודה בפני קהל צופים, המשפיעים גם הם על המשך התגבשות העבודה. עם יציאת ההפקה לקהל ממשיכה הלהקה לפתח ולשנות את ההצגה, ולכן ישנה חשיבות מירבית להבטיח תקופה ארוכה של הופעות. תנאים אלה דורשים אולם הופעות שחללו ניטרלי (כדוגמאת האנגר) וכך מאפשר לשנות את מערכת היחסים במה-קהל בהתאם לתוכן ולצורת הפרויקט.

חברי ועדת הפרס נימקו את זכייתה של רנה ירושלמי בפרס ישראל לשנת תשס"ח וכתבו :
גב' רנה ירושלמי, כוריאוגרפית, במאית, מורה ומנהלת אנסמבל עיתים, היא פורצת דרך בחקר חומרי התיאטרון והצגתו בפני הקהל. אנסמבל עיתים הוא כיום מהתופעות האסתטיות המעטות בארץ ובעולם שניתן ליחס להן את התואר חשובות.

אנסמבל מהווה מעבדת תיאטרון והדגש הוא על תהליך העבודה, בו נבדקת מחדש שאלת היחסים בין המרכיבים השונים: חלל, זמן, שחקן, תפאורה, תאורה וקהל. זאת גם כשהיא עוסקת ברפרטואר של יצירות קלאסיות התוצאה היא שונה וייחודית מכל הצגה אחרת של אותו מחזה. הפקת פרוייקט התנ"ך של האנסמבל מהווה תרומה משמעותית במיוחד להחזרת התנ"ך לתרבות הישראלית. כפרופסור להוראת המשחק תרמה גב' רנה ירושלמי לטיפוח דורות של שחקנים ויוצרים".

השופטים: פרופ' נורית יערי, יו"ר
שרה ליסובסקי
זהרירה חריפאי

במהלך השנים זכתה ירושלמי בפרסים רבים, ביניהם פרס מרגלית לבמאית הטובה ביותר ולהפקה הטובה ביותר ב 1990, פרס משה הלוי לתרומתה של ירושלמי לתיאטרון הישראלי ב- 1991.
פרס היצירה של האקדמיה הישראלית לתיאטרון ב 1998, פרס יוסף מילוא לבמאי המצטיין ב- 1999, פרס רוזנבאום על ייחודו של סגנון הבימוי של ירושלמי ב- 2001 ,פרס מפעל הפיס ב 2004
ופרס אשת העיר ת"א לשנת 2007 .

*           *            *

הדיבוק של רנה ירושלמי
גלריה שישי, עיתון הארץ יום שישי 18 ביולי 2008 05:19 מאת: ציפי שוחט

כלת פרס ישראל, הבמאית רנה ירושלמי, מעלה גרסה משלה ל"הדיבוק", הכוללת סצנת אוננות נועזת. מבחינתה, זו התרסה נגד פנאטיות דתית
דבר לא השתנה בחייה של רנה ירושלמי מאז זכייתה בפרס ישראל לפני כחודשיים. החגיגות הסתיימו סמוך לזכייה, ועכשיו הכל רק יותר קשה, "כי אי אפשר לאכזב, ויש תחושה של אחריות גדולה", היא אומרת. "הבעיות לא פחתו בגלל הפרס, וכמו תמיד אני מתחילה מההתחלה: כל שנה אני לא יודעת אם אגיע לסוף השנה, ואם תצא הצגה, ואם אפשר יהיה לממן אותה. ועכשיו, למרות ההכרה והביקורות הנלהבות, התבשרנו על ידי משרד התרבות ועיריית תל אביב על קיצוץ משמעותי בתקציב האנסמבל שמאיים על המשך קיומנו".

ואיך בכוונתך לפעול?
"אני מנסה לפגוש את כל הנוגעים בדבר ולשכנע אותם שלא לפגוע באנסמבל, לאפשר לו להמשיך לפעול".
היה חוסר פירגון כלפייך מצד אנשי תיאטרון שסברו כי פרס ישראל מגיע למישהו אחר, לעודד קוטלר, למשל.

"אלה שחשבו שהפרס לא ניתן לאנשים הנכונים, כמוני וכמו ניסן נתיב, סברו שאת הפרס צריך לתת לאלה שמופיעים על הבמה. אני חולקת על זה, מכיוון שאני חושבת שיוצרי התיאטרון תורמים לתשתית התרבותית של התיאטרון לא פחות מאלה שמופיעים בזכותם על הבמה. וזה לא פוסל את האמנים שתרמו לתרבות הישראלית. לא נעלבתי. אם כי במחשבה שנייה אולי קיבלתי את הפרס צעירה מדי, אולי צריך היה לחכות. אני אוטוטו בת 70".

                                                                                         רנה ירושלמי
                                                                                         (איפור: חן אלקבץ; תצלום: דניאל צ'צ'יק)

דבר לא השתנה בחייה של רנה ירושלמי מאז זכייתה בפרס ישראל לפני כחודשיים. החגיגות הסתיימו סמוך לזכייה, ועכשיו הכל רק יותר קשה, "כי אי אפשר לאכזב, ויש תחושה של אחריות גדולה", היא אומרת. "הבעיות לא פחתו בגלל הפרס, וכמו תמיד אני מתחילה מההתחלה: כל שנה אני לא יודעת אם אגיע לסוף השנה, ואם תצא הצגה, ואם אפשר יהיה לממן אותה. ועכשיו, למרות ההכרה והביקורות הנלהבות, התבשרנו על ידי משרד התרבות ועיריית תל אביב על קיצוץ משמעותי בתקציב האנסמבל שמאיים על המשך קיומנו".
ואיך בכוונתך לפעול?
"אני מנסה לפגוש את כל הנוגעים בדבר ולשכנע אותם שלא לפגוע באנסמבל, לאפשר לו להמשיך לפעול".
היה חוסר פירגון כלפייך מצד אנשי תיאטרון שסברו כי פרס ישראל מגיע למישהו אחר, לעודד קוטלר, למשל.
"אלה שחשבו שהפרס לא ניתן לאנשים הנכונים, כמוני וכמו ניסן נתיב, סברו שאת הפרס צריך לתת לאלה שמופיעים על הבמה. אני חולקת על זה, מכיוון שאני חושבת שיוצרי התיאטרון תורמים לתשתית התרבותית של התיאטרון לא פחות מאלה שמופיעים בזכותם על הבמה. וזה לא פוסל את האמנים שתרמו לתרבות הישראלית. לא נעלבתי. אם כי במחשבה שנייה אולי קיבלתי את הפרס צעירה מדי, אולי צריך היה לחכות. אני אוטוטו בת 70".

יחסי אהבה-שנאה
כמו בריטואל, נעה ירושלמי במסלול ידוע-קבוע בין הפקותיה היוצאות דופן לבין מאבקיה בממסד התרבותי להשגת תקציבים ואולם לחזרות והופעות; ואחר כך נגד הוצאתה משם (מאולם נחמני בתל אביב) לפני כשנתיים בשל העדר אישורי בטיחות, ושוב החזרתה לשם באחרונה עם קבלת האישורים. כל הזמן היא מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם הממסד התרבותי שמעניק לה פרסים יוקרתיים, אבל גם מאיים על המשך קיומה.
כעת היא עוסקת בריטואל אחר, בהפקה חדשה בבימויה, "הדיבוק", שהיא מעלה עם האנסמבל שלה, עיתים; אותו מחזה, שהפך כבר חלק מהתודעה הקולקטיווית, ו"הגיע הזמן לחזור אל מה שנחשב לתרבות התיאטרונית שלנו, במיוחד בשנה שמציינת 60 לישראל".
זו הפעם הרביעית שהיא עוסקת ב"הדיבוק", אבל הראשונה במתכונת הזאת בישראל (ראו מסגרת). המחזה המיסטי היהודי על אהבה, מוות וגאולה מספר על אהבת התלמיד החכם חנן (עמנואל חנון) ובת הגביר לאה (אייר וולפה). אבותיהם נשבעו בצעירותם שילדיהם יינשאו זה לזה. כעת אבי הכלה מנסה להשיאה לאחר, לאיש עשיר המתאים למעמדה. על החטא הזה, הפרת השבועה, מנסים לכפר לאורך העלילה כולה.
חנן בייאושו פונה אל כשפי הקבלה, נתפס בידי השדים ונשמתו האבודה מוצאת מקלט כדיבוק בגופה של לאה. בהמשך מנסה הרב עזריאל (נעם בן אזר) לגרש את הדיבוק מגופה. גם הוא משתמש בכשפים, אבל לאה המיוסרת אינה עומדת בסבל. במותה מתאחדת נשמתה עם זו של אהובה חנן.
אלא שסיפור האהבה היוקד והמיסטי הזה משמש רק תירוץ להעלות את הגרסה הנוכחית של "הדיבוק", שנהפך אצל ירושלמי להתרסה נגד הפנאטיות הדתית שהולכת ומתגברת בעולם בצמידות לקיצוניות לאומנית, כדבריה. "במאה הנוכחית, שהיא לכאורה הכי חילונית, נהפכו הלאומנות והדתיות למשאת נפש זהה. מבחינה זו, המחזה מגיב על המצב בארץ ובאזור המזרח התיכון כולו, שמוצף בהתלהמות דתית לאומית. למרות הסימבוליות החסידית-קבלית שהמחזה רווי בה, הוא מתרחק מפולקלור ובוחן את הדברים מהיבט חילוני.

רנה ירושלמי: "יש משהו חמקמק ומהפנט בתיאטרון" | איפור: חן אלקבץ; תצלום: דניאל צ'צ'יק
"מה שטראגי במחזה הוא שחנן והרב מאמינים באותה דת ובאותו אל, ולמרות זאת הם נאבקים זה בזה עד מוות. סיפור האהבה הוא רק קטליזטור לחנן. האהבה ללאה היא הכוח המאיץ את הגאולה שלו. הוא אומר, 'אני יודע סוד שליחותי, אני השמש, היא הלבנה, וכשהשמש והלבנה ייפגשו תבוא הגאולה'".

כמו להאזין למיסטיקה
עלילת הצגתה של ירושלמי אינה ממוקמת בתחילת המאה ה-20 וגם לא בישראל של שנות ה-2000, אלא בשום מקום ובכל מקום, שהוא זמן התיאטרון, כדבריה. ההפקה שובה את העין באסתטיקה שלה ומזכירה את פרויקט התנ"ך "ויאמר וילך", "וישתחו וירא" - גולת הכותרת של עבודותיה. הבמה מעוצבת כמזבח, ועליה היא בונה תמונות יפות מאוד המשרתות היטב את היסוד הפולחני והטקסי של הסיפור.
התנועה המדיטטיווית של הדמויות, כמו הנעת הראש בתנועה מעגלית אובססיווית לאורך דקות ארוכות, מדגישה את היסוד הריטואלי שההצגה בנויה עליו. אבל קשה להתעלם מהשעמום שיוצרת החזרה התנועתית המוגזמת, הלוקה, כך נדמה, בהעדר כוריאוגרפיה.
ירושלמי דוחה את הביקורת: "אני מרגישה שצריך איזון. יש טקסטים המשלבים את הקבלה, המיסטיקה והתפילות, ואם כל הזמן יניעו את הבמה - הצופה לא יקשיב לשום דבר. חשוב מאוד שהוא ישמע מה הם אומרים, והוא לא יאמין מה הם אומרים".
במובן הזה היא צודקת. באחת הסצינות היותר נועזות בהפקה, סצינת האוננות של חנן, שמתפלש תוך כדי המעשה בצבעים שהוא מורח על כל חלקי גופו, הוא קורא באקסטזה למעשי ניאוף והזדווגות האסורים על פי הדת היהודית, ומברך על מעשי סדום, משכב זכר והילולות. "עלי לקפוץ אל תוך מעמקי הגלות, ליפול אל סחי וטומאה".
מדוע הוא מתאווה לאונן וליפול לסחי וטומאה?
"ניצוץ הקדושה הוא בחטא. כלומר, עליו לבצע חטא שבעזרתו יגיע אל 'הצד האחר', השטן, ומשם יעלה עם לאה אל אלוהיו. האוננות היא החטא שאמור להביא עליו את הגאולה, אבל לרוע מזלו, הוא נתפס בידי השדים".
כתב היד האישי של ירושלמי התעצב מעיסוקיה השונים באמנויות הבמה, החל במחול, כוריאוגרפיה, בימוי הצגות וניהול הפקות. בחיפושיה אחר דרכים חדשות לביטוי אמנותי, יש לשחקנים שלה מקום של כבוד. הם תמיד שותפים ליצירתה והם "מביאים עבודה אישית שלהם בהשראת עולם המחזה וחומרים רבים נכנסים מזה להצגה". שחקנים באנסמבל שלה נדרשים למסירות, שלא לומר התמסרות, וגם נמנעים מלהופיע בתיאטרונים האחרים. ועם זאת, הם עליהם לעסוק בעבודות נוספות להשלמת הכנסה - מלצרות, הוראה, חלטורות, "כי אף אחד לא יכול לחיות משש הצגות בחודש", כדבריה.
שמונה חודשי חזרות עברו על שחקני האנסמבל. הם שמעו הרצאות, השתתפו בסדנאות על מיסטיקה וקבלה, נסעו לצפת לפקוד קברי קדושים. "אתה לא יכול להעמיד פנים שאתה מאמין במיסטיקה הזאת, אלא אם כן אתה מנסה להפנים את עולם הדימויים ואת היחס למתים ולאלוהים", אומרת ירושלמי. "חודשי החזרות הארוכים היו כמו להאזין למיסטיקה. השחקנים עברו תהליך של קשב עד שהפנימו".

זו לא אידיאולוגיה
בעוד שנה תציין ירושלמי 20 שנה לפעילותה עם אנסמבל עיתים שייסדה. "זה התחיל עם 'המלט' בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, ופתאום עברו 20 שנה". ההצגה בעכו סימנה אותה כאחת היוצרות המעניינות של התיאטרון הישראלי ומאז היא העלתה הפקות יפות ביותר, שכל אחת מהן משכה תשומת לב, ובהן "וויצק", "רומיאו ויוליה", "ויאמר וילך", "וישתחו וירא", "מיתוס", "שלוש אחיות", "חלום ליל קיץ" וכעת "הדיבוק".
"הפעילות הזאת מתאפשרת", היא חוזרת ומדגישה שוב ושוב, "רק בזכות השותפות שלנו עם התיאטרון הקאמרי מאז 1989. אי אפשר לעשות עבודה כזאת כשאתה לבד בארץ - זה אפשרי רק כשאתה בחסות של גוף שהוא ממסד, שמשתתף בשיווק וביחסי הציבור והפרסום".
האם את רואה הצגות של הקאמרי או של התיאטרון הישראלי בכלל?
"כשאני בהפקה אני לא יוצאת, אני ממוקדת ומרוכזת בהפקה וקשה לי לעשות דבר מעבר לזה. בכל מקרה, זו לא אידיאולוגיה שלא לראות הצגות בארץ".
בכל זאת, האם זה לא סוג של התנשאות?
"אני מניחה שאפשר להבין את זה כך. אבל במציאות שלי, זה ממש לא בא מהנקודה הזאת. אני גם קוראת מעט ספרים. אני צריכה את הזמן הריק הזה לעצמי. יש תמיד חשש שמרוב שאתה רואה הצגות, אתה מתחיל, בלי לדעת, לנהל דיאלוג עם ההצגה האחרונה שראית. ואני רוצה להתחיל ממשהו שהוא לוח נקי לחלוטין.
"ויש עוד משהו: ללכת לתיאטרון כדי לראות הצגה זה לא כמו ללכת לתיאטרון כדי ללמוד על תיאטרון, על מהות התיאטרון, ושם אני תקועה, כי זה מה שמעניין אותי. תופעת התיאטרון מעניינת אותי. ויש הצגות או במאים שדרכם נפתחת דלת אל הסוד הזה. זו אמנות לא מדויקת ומאוד מורכבת. יש משהו בתיאטרון שהוא חמקמק והוא מהפנט".
נראה שאת עדיין מתלהבת מהמקצוע.
"עדיין. כי הכללים שמנסים ללמוד הם כל כך חמקמקים שאף פעם לא גומרים ללמוד אותם".
למה האובססיה הזאת לעשות את "הדיבוק" עוד ועוד?
"זו לא אובססיה, אלא יש לי עניין לחפש את האופציות השונות בכל פעם מחדש, כי אף הצגה היא לא התשובה הסופית לשום דבר - היא התשובה לאותו זמן שבו היא מוצגת. את 'וויצק' ביימתי כמה פעמים: בארצות הברית באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, אחר כך ב'תיאטר אקספרס' בפיטסברג, משם באוניברסיטת תל אביב, ועם אנסמבל עיתים ושולי רנד. גם 'אלקטרה' עלתה באופרה הישראלית בבימוי שלי, ואחר כך המשכתי את זה ב'מיתוס' עם אנסמבל עיתים.
"אין לי בעיה לחזור לאותם חומרים, נראה שאני לא זקוקה להרבה שינויים בחיים. זה קשור לאופי שלי. אני מתגוררת בתל אביב באותה דירה מאז 1960, ויש לי רהיטים מהילדות. גם בהצגות שלי חפצים ואלמנטים עוברים מהצגה להצגה. למשל, הסוס שהוא תמיד חצי סוס הופיע ב'רומיאו ויוליה', והוא עבר גם ל'וויצק' וכעת התמקם גם ב'הדיבוק'. הדיאלוג שלי הוא עם מכלול היצירה. הקהל כל פעם רואה הצגה, אבל אני חיה עם כל ההצגות כהמשך אחד".

אנ-סקי הוא רק הבסיס
"הדיבוק" של ירושלמי אינו של אנ-סקי. לאון כץ כתב את המחזה, לבקשתה, כבר ב-1970, והוא הועלה בלה-מאמא בניו-יורק ב-1971 ושוב ב-1972. חמש שנים מאוחר יותר, ב-1977, יצרה ירושלמי גם את מחול "הדיבוק" לרינה שיינפלד ולהקת בת שבע.
הגרסה הנוכחית שלה, הרביעית במספר, היא עיבוד שעשתה למחזהו של כץ ("ביקשתי את הסכמתו והוא נתן אותה") בתרגומו של דורי פרנס.
במקור נכתב המחזה בשלוש שפות: יידיש, בשפת התפילות בעברית, ואנגלית. בהפקה של ירושלמי נשמרו היידיש והעברית, אבל העברית היא בשתי רמות - השפה עתיקה של התפילות, והשפה המודרנית של זמננו.
את ההצגה מלוות שתי דמויות דוברות יידיש (דינה לימון ויוסי סגל) המספרות את הסיפור שקרה בעיירה ומספקות, כמעין מקהלה יוונית, פרשנות לאירועים הפוקדים את גיבורי המחזה. את דבריהם מתרגם לעברית בשביל הקהל המספר, זאב שמשוני.
"הסיפור של אנ-סקי הוא הבסיס למחזה הנוכחי", מסכמת ירושלמי את ההבדלים בין העיבוד למקור, "אבל הצורה שבה הוא מסופר ופירוט המהלך הוא שונה. נוספו סצינות ואירועים שאין אצל אנ-סקי, למשל סצינת האוננות וההכנות לחתונה, ויש גם סצינות אצל אנ-סקי שלא מצאו את דרכן למחזה שלנו, כמו הסצינה של לאה בבית הכנסת".